התפתחות הדואר - המשואות

משחר ימיו של עם ישראל, בימי הנדודים במדבר, שימשה האש כאמצעי תאורה ואיתות, לשם שמירת הקשר בין השבטים, שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה". רועי הצאן, ששוטטו עם מקניהם במדבריות, צפו ופיקחו על העדרים משיאי הגבעות והמצדות במדבר, וסביר להניח כי בשעת חירום הזעיקו את בני שבטם באמצעות השאת משואות. כאשר בני ישראל התנחלו בארץ כנען כשבטים, הם המשיכו לנקוט שיטה של השאת משואות ראשי ההרים. אזעקת שבטים למלחמה באויביהם, כינוס העם משני עברי הירדן והקשר היעיל בין שני חבלי ארץ רחוקים זה מזה, הושגו באמצעות משואות ואיתות.

ארבע מגמות היו להשאת משואות מאורגנות בימי קדם: לאומית - לקשירת קשרים בין תושבי החבלים השונים של הארץ, וליצירת זיקה בין יהודי הארץ ליהודי התפוצות. מדינית - לצבירת עוצמה צבאית וביטחונית. מודיעינית - להעברת ידיעות והוראות בזמן מלחמה ולקראתה, ודתית - לקידוש החודש, לעיבור השנה ולקביעת מועדי החגים.

בימי בית שני, אחד האמצעים החשובים ביותר שסייעו לחכמי ירושלים לשמור על כתר ההנהגה וההגמוניה הדתית-רוחנית בתפוצות ישראל, במיוחד מול גולת בבל המבוססת ובעלת היכולת להשיג מעמד של הנהגה נפרדת, היה זכות הקביעה והתאום של לוח השנה על ראשי חודשיו ומועדיו. בכך, הובטחה הנהגתם, והובטח קיומו של לוח חגים אחיד ומדויק, כערובה לאחדות העם ולליכוד לאומי

השאת המשואות היוותה פתרון לבעיית הדיווח המהיר ביותר על מולד הירח, שלפיו נקבעו ימי המועדים החלים באותו החודש. דיווח זה היה צריך להיעשות במהירות, שאם לא כן יטענו חכמי בבל ומנהיגים במקומות אחרים, שחייבים הם לקבוע במו ידיהם את המולד ואת הלוח, שכן ההודעה מירושלים משובשת היא או נמסרת באיחור.

המשואות - אותות האש, הועלו בראשי הרים גבוהים, אשר קיים ביניהם קשר עין. מהירות הקשר חייבה קיומן של תחנות מעטות, שמרחק רב ביניהן, אך שקשר העין ביניהם טוב, ושאור המשואותשיועלו בראשיהן ילך למרחוק.