התפתחות הדואר - השליחים, הסוחרים, הנזירים והנוודים

לאחר שהמציא האדם את הסימנים המוסכמים הקרויים כתב, חרת אותם על עצם, קרן חיה, על שנהב או על לוח חומר, ושלח אותם למרחקים בעזרת שליח. כך נוצר הדואר הראשון.

 

בימי קדם נעשו ניסיונות לארגן שירותים פרטיים של דואר שליחים. הדבר דרש הערכות לוגיסטית מיוחדת; בגבולותיהם של אזורים ומחוזות היו מוצבים מחסומים, שם עוכבו השליחים ונגבו מהם מסים ושאר תשלומי מעבר. שיטת התשלום הייתה כדלקמן: כאשר הגיע נושא המכתב אל הנמען, חייב היה לשלם לשליח שכר טרחה. אם נראה היה התשלום גבוה מדי בעיניו, היה מסרב לקבלו ואז נעשתה כל הדרך - שווא. ואמנם, רבים מהיזמים הפרטיים נחלו כשלון בניסיונותיהם לכונן מערך דואר יעיל.

 

מקובל היום לחשוב כי כורש הוא שכונן ואירגן את דואר השליחים הממלכתי המסודר הראשון בעולם. הוא סלל דרכים טובות משושן הבירה אל כל חלקי הממלכה וארצות הכיבוש, שבהם נעו שליחיו במהירות מדהימה. לאורך כל הדרכים הוקמו "תחנות דואר" קבועות, בהן הוצבו רצי המלך, שהיו מוכנים ודרוכים להעביר איגרות והודעות לתעודתן. תיאור חי ונאמן של משלוח מכתבים בממלכת פרס מצוי במגילת אסתר: "ויכתוב ככל אשר צווה מרדכי... מדינה ומדינה ככתבה ועם עם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם. ויכתוב בשם המלך אחשורוש ויחתום בטבעת המלך וישלח ספרים. (מכתבים) ביד הרצים בסוסים רוכבי הרכש" וכו' (אסתר פרק ח,).

 

במשך תקופה ארוכה לא נשתנו כמעט אמצעי הקשר ושימוש הדרכים במשלוח מכתבים. אולם עם כיבוש הארץ בידי הרומאים, החלו נסללות דרכים חדשות, ששימשו בין השאר גם להעברת מכתבים, ידיעות ומטענים. חלק מאותם כבישים נשתמר עד היום, והם משמשים דוגמא לדרכי הקשר ואמצעי התחבורה הטובים שהיו באותה תקופה בכל רחבי הקיסרות הרומית.

 

הרומאים ארגנו את הדואר שלהם שהיה כולו ממלכתי, להעברת מכתבים ומסמכים רשמיים. המכתבים הועברו בעגלות מהירות רתומות לסוסים. החזקתן של הדרכים ותחנות-הביניים של הדואר היוו עול כבד על האוכלוסייה הכבושה. אולם, אמצעי התקשורת היעילות והדרכים הטובות אפשרו לשליטי רומא להעביר במהירות מכתבים, פקודות ועוד.

 

בתקופה הצלבנית הייתה ארץ-ישראל אחד המרכזים החשובים ביותר של המסחר הבין לאומי. עברו בה דרכי המסחר מן המזרח הרחוק ואפריקה לאירופה, ומאות רבות של סוחרים ניהלו את עסקיהם בשוקי הערים וברבעים הסמוכים לנמלים. אותם סוחרים שנסעו הלוך ושוב, גם הביאו מכתבים וקיימו מעין שירות דואר פרטי. שרות זה התבסס בעיקר על קשרי המסחר שהיו קיימים בין ארצות אירופה, מדינות הים התיכון והמזרח הקרוב. סוחרים, שנעו בדרכים קבועות ובזמנים קבועים במידת האפשר, עסקו בהעברת המכתבים כ"סחורה", שהועברה ממקום למקום על-ידי נתיבי המסחר.

 

בימי הביניים, עסקו שיירות הסוחרים היהודיים גם בהעברת מכתבי הגאונים וראשי הקהילות היהודיות, ובכך תרמו לשגשוג דואר השאלות ותשובות בין הקהילות המרוחקות. מעמדם המיוחד של הסוחרים היהודים והתמחותם בקיום מהימן של קשרי דואר היה ידוע גם לשליטים השונים. לא פעם נעזרו מלכים וממשלות בשיירות הסוחרים כדי לקיים חליפת מכתבים בעלת חשיבות בין לאומית.

 

הכנסייה הנוצרית בימי הביניים קיימה מעין שירות דואר עצמאי, אשר נוהל על-ידי נזירים ועולי רגל, שעברו ממנזר למנזר, ובדרכים היו מעבירים מכתבים של אנשים פרטיים או של מוסדות שונים. רבים מעולי הרגל הנוצרים שעלו לארץ נטלו אתם, בשובם לאירופה, מכתבים מתושבי הארץ (כולל מכתבי יהודים אל בני עמם בגולה).

 

באמצע המאה הט"ז פעל בתחומי הקיסרות העותומנית שירות הדואר יהודי פרטי, ששלוחותיו הגיעו למדינות רבות - רשת הדואר שיסד ופיתח דון יוסף נשיא, ידידו ואיש סודו של השולטן סלים השני. בית דון יוסף נשיא פיתח עסקי כספים ומסחר נרחבים ביותר עם עריה הגדולות של קיסרות עותמאן וכן עם איטליה, הונגריה, פולין, ועוד. לצורך ניהול תקין ומשוכלל של קשרי מסחר אלה יסד איש העסקים הגאון שירות דואר פרטי, שפעל ביעילות מופתית.