התפתחות הדואר - הטלגרף, הטלפרינטר והפקסימליה

מכשיר הטלגרף (מיוונית : טלה - רחוק, גרפיין - לכתוב) הומצא כמכשיר מעבדתי על ידי ובר וגאוס בשנת 1833. בשנת 1835 בנה מורס את הטלגרף שלו, והפעילו לראשונה ב- 1837 תוך שימוש בשיטת איתות הנקראת עד היום על שמו. כתב מורס משמש להעברת אותיות ומספרים באמצעות צירופי נקודות וקווים. פקיד הטלגרף קולט את האותות ומתרגמן למילים ולמשפטים.

 

קו הטלגרף הראשון הותקן ב- 1844 בין הערים וושינגטון ובלטימור, ובשנת 1951 נפרש קו טלגרף תת-ימי, שקישר בין אנגליה וצרפת . בתחילת דרכה הייתה התקשורת הטלגרפית איטית והצריכה כמויות גדולות של כבלים. עם השנים פותחו שיטות שונות לשיכלול ויעול תקשורת זו:

  • הגדלת המרחק בין המשדר והקולט באמצעות תחנות מימסר אלקטרומגנטיות
  • הקטנת מספר הכבלים ושימוש באותו כבל להעברת כמות מידע גדולה יותר
  • פיתוח שיטות צופן יעילות יותר

בישראל, כמעט ולא נעשה שימוש במכשירי טלגרף, למעט קשר לאוניות בלב ים (טלגרף אלחוטי), קשר צבאי וקשר חובבים . הטלפרינטר (טלקס) הוא שיכלול של מכשיר הטלגרף. באמצעותו ניתן להעביר מידע מודפס בין שתי עמדות. מרכזת הטלקס הראשונה בישראל נחנכה בשנת 1954. עד שנות ה - 80 היה זה האמצעי העיקרי להעברת נתונים וחומר כתוב, וניתן היה למוצא אותו בכל מערכות העיתונים, משרדי ממשלה, סניפי דואר, מפעלים ובתי עסק גדולים .

 

פיתוח טכנולוגי הביא להחלפת הטלגרף והטלפרינטר בפקסימיליה מכשירי הפקסימיליה, כאמצעי להעברת מסמכים כתובים דרך קו הטלפון, הוכנסו לשימוש מסחרי בשנות ה - 40. לשימוש בארץ הוכנסו המכשירים בשנות ה-70.