הדואר בראי הזמן - העת העתיקה

התפתחות הכתב חפפה את התפתחות השיטות והאמצעים למשלוח דואר בימי קדם. מעטים עשו בו שימוש, ועל כך מעידים המכתבים המועטים אשר שרדו מתקופה זו, ואשר רובם הנם מסמכים ממלכתיים. ממצאים ארכאולוגיים של מכתבים פרטיים הם נדירים. רוב המכתבים שנשתמרו נמצאו במצרים, אשר נחשבת מקור המכתב, שהיה קיים בשתי צורות: המכתב הגלוי, המקופל והמכתב הסגור בצורת גליל. המכתבים נכתבו על גבי פפירוס ובדיו מיוחדת ששימרה את האותיות הכתובות במשך אלפי שנים. גליל הפפירוס וגלילי העור שנתגלו מעידים על חליפת מכתבים מפותחת. הם הכילו ידיעות מסחריות, מדיניות או משפחתיות, והיו ביניהם מכתבי אהבה. כמעט על כל מכתב נרשמו כתובת המען ושמו המלא של השולח. חומרים אחרים לכתיבת מכתבים בעת העתיקה היו: לוחות טין מיובש, לוחות עץ וחרסים.

 

פחות ידוע לנו על אופן העברת המכתבים. הכותב היה מסתייע בשליח מיוחד, רץ, שהיה מעביר לנמען ומחזיר מכתב לשולח. כבר באלף ה - 3 לפה"ס היו שליחי מלך, שעסקו בהעברת מכתבים, אולם לא הייתה קביעות או שיטה בשירות.

 

בסין, השתמשו בכתב הקשרים ואחר-כך בכתב הציורים, והיו כותבים מכתבים על גבי טבלות במבוק עטופות עור או על פסי בד חתומים בחותמות ואף טבלות עץ. ב - 115 לסה"נ הומצא המכחול לכתיבה ובשנת 105 לסה"נ הומצא הנייר, שהוא אחד הגורמים העיקריים להתפתחות הדואר בעולם. בסין הוקם, כנראה, בית הדואר הראשון בשנת 1000 לפה"ס.

 

הבבלים והאשורים ניהלו חליפת מכתבים עם שכניהם באמצעות שיירות. אמצעי הקשר המהיר והבטוח ביותר היה אז הגמל, שאולף לפתח מהירות גדולה ולעבור בדרך מדברית חמישים קילומטר ויותר ליום. בדרכי מישור השתמשו בסוסים, ובדרכים הרריות - בחמורים ופרדות. בדרכים הארוכות היו תחנות ביניים, לשם הועברו מכתבים להפצה באמצעות הממונים על התחנות, בהן נחו השליחים או החליפו בהמות.

 

המכתבים הקדומים ביותר, שנכתבו בארץ ישראל ונשתמרו עד היום, הם "מכתבי תל-אל-עמרנה", אשר נשלחו במאה הארבע-עשרה לפני הספירה בידי רצים מהירים, בסירות, או על גמלים. הם נכתבו אכדית, אחת ממשפחת הלשונות השמיות. את ארץ ישראל חצה באותן שנים עורק תחבורה בין-ארצי, אשר בו השתמשו השליחים שהעבירו מכתבים חשובים מאשור ובבל מערבה. משלוח המכתבים היה מאורגן באותה תקופה ויש לשער שרמתו הייתה גבוהה.

 

בתקופת השופטים הקשר הבין ארצי כבר מפותח למדי. הכתב העברי כנעני, שעמנו השתמש בו, הכיל את 22 אותיות האלף בית, ומרבית המכתבים והתעודות שנמצאו בארץ-ישראל נכתבו בכתב זה. היה זה כתב פשוט ביותר ושכבות נרחבות בעם ידעו להשתמש בו. המכתבים המפורסמים ביותר שנמצאו בארצנו, והכתובים בכתב עברי קדום, הם "מכתבי לכיש".

 

לציון מיוחד ראוי גם המכתב ההיסטורי שכתב ירמיהו הנביא בשנת 593 ‏לפני הספירה אל בני העם שהגלה נבוכדנאצר לבבל. המכתב (או " הספר", בלשון הימים ההם) קרא לבני העם לשבת במקום גלותם עדבוא הגאולה, והוא נשלח לתעודתו בידי שליחים (ראה ירמיה פרק כ"ט).

 

בתקופת גלות בבל לא נותק הקשר בין העם היושב בגולה לבין שארית הפליטה בארץ. לאחר הצהרתו של כורש מלך פרס בדבר שיבת ציון, דאג עזרא הסופר, בעזרת שליחים מיוחדים, להפצת הידיעה וארגון שיבת ציון. במשך תקופה לא נשתנו כמעט אמצעי הקשר למשלוח מכתבים.

 

באימפריה הפרסית, בימיו של דריוש ה - 1, פעל שירות של רצי המלך, שהסתייעו בסוסים. שירות זה מוזכר במגילת אסתר (ג, יג, טו,ח, י, יד). החידוש היה השימוש בסוסים במקום שיירות איטיות. כך, למשל, עבר הרץ מרחק של 2,400 ק"מ, משושן עד סרדס, ב"דרך המלך" תוך 11 יום, במקום 80-90 יום באמצעות שיירה. הרצים היו רשאים להשתמש בסוסים, במרכבות או בכל אמצעי, לצורך ביצוע תפקידם. ארגון הרצים, המכונים "אנגרה" בדומה למילה "איגרת", הינו ארגון הדואר הראשון, אם כי נעדרו ממנו הדיוק והקביעות של שירות דואר תקין.

 

ביוון העתיקה השתמשו להעברת מכתבים ברצים מהירים. המכתב היה עשוי טבלת עץ משוחה בשעווה, עליה היו חורטים בחרט. מכתב סגור היה נוצר על ידי חיבור שתי טבלות כאלו. להעברת מסמכים דתיים השתמשו בטבלות עופרת דקות, עליהן חרטו. דברים חשובים נכתבו על גבי פפירוס, ושליטי ספרטה השתמשו להעברת פקודותיהם במכתב גלילי סגור. לשולח ולנמען היו מוטות או גלילים בעלי מידות שוות, ואת הכתוב ניתן היה לקרוא רק לאחר ליפופו על הגליל.

 

אך המפותח שבארגוני הדואר של העת העתיקה היה, ללא ספק, הדואר של האימפריה הרומית, ה"קורסוס פובליקוס" (Cursus Publicus), שנוסד ע"י אוגוסטוס. הדרכים המשובחות אפשרו תנועה מהירה ולרשות הרץ עמדו הסוסים והמרכבות הטובים ביותר. בדרכים שחיברו מרכזים חשובים, היו תחנות במרווחים של 5-4 ק"מ, בהן היה הרץ מחליף סוסים. השירות התחלק לשניים: תחבורה מהירה (Cursus Velox) ותחבורה להעברת משאותׂ(Cursus Clabularis).

 

להעברת ידיעות בדרך הים השתמשו באניות מפרשים מהירות (naves cursoriae) ,וכן הובילו בים משאות בכל אגן הים התיכון, אירופה המערבית, ומבריטניה ועד גבול ערב ופרס. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים, נסללו דרכים חדשות, ששימשו בין השאר גם להעברת מכתבים, ידיעות ומטענים. חלק מאותם כבישים נשתמר עד היום, והם משמשים דוגמא לדרכי הקשר ואמצעי התחבורה הטובים שהיו באותה תקופה בכל רחבי הקיסרות הרומית. הרומאים ארגנו את הדואר שלהם, שהיה כולו ממלכתי, להעברת מכתבים ומסמכים רשמיים. החזקתן של הדרכים ותחנות-הביניים של הדואר היוו עול כבד על האוכלוסייה הכבושה. אולם, אמצעי התקשורת היעילים והדרכים הטובות אפשרו לשליטי רומא להעביר במהירות מכתבים, פקודות ועוד.

 

בתקופת הכיבוש הרומאי כתבו גם יהודי הארץ מכתבים איש לרעהו. המכתבים הידועים ביותר מאותה תקופה הם, כמובן, מכתבי "שמעון בן-כוסבא נשיא ישראל" (הוא בר-כוכבא).

 

המונח העברי דואר, כמושג של משלוח מכתבים והעברתם, הוא קדום בתלמוד (מסכת "שבת"), אנו מוצאים את המונח בית דואר, עם הסבר המפרשים: "איש ידוע שכל כתב אליו יובל, והוא המשכיר ומשלח כל איגרת למי שנשלחה לו". גם רש"י משתמש במונח "בית הדואר", אולם הוא מפרש אותו כך: "שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות". המלה "דואר" היא ארמית במקורה, ופירושה - התהלך, הסתובב בימי בית שני היה קיים קשר קבוע כמעט של מכתבים בין ירושלים ואלכסנדריה. גם אחרי חורבן הבית ופיזור העם נשאר קשר האיגרות בין התפוצות עם המרכז הדתי בארץ-ישראל הדוק מאוד. קשר זה התבטא במשלוח מכתבים - על עיבור השנה ונושאים דתיים אחרים - והיה בבחינת חוט-השני והרוח החיה שאיחדו את העם. כל קהילה בגולה חיפשה ומצאה דרך לעמוד בקשר עם יתר הקהילות ובעיקר עם ארץ-ישראל. מכתבים אלה עברו ארצות ויבשות וימים, והם ששמרו על אחדותו של העם.