הדואר בראי הזמן - דואר המושבות

במחצית השניה של המאה ה - 19, לצד "הישוב הישן" בארבע הערים - ירושלים, צפת, טבריה וחברון - שהיווה את רוב האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל, צמח יישוב חדש ברוח ערכי התנועה הציונית ביפו, תל-אביב, חיפה והמושבות החקלאיות.

 

צורכי המתיישבים החדשים, לרבות התכתובת הרשמית בין ועדי המושבות למוסדות בחו"ל, חייבו קיום שירותי דואר יעילים. נוכח אזלת ידו של השלטון העותומני במתן שירותים כאלה לתושביו, ונוכח המאמצים של בתי הדואר הקונסולריים להעניקם לתושבי ארץ-ישראל, נוצרו קשרי גומלין בין בתי דואר אלה לבין היישוב היהודי.

 

על-פי הסכם שנחתם בשנת 1903 בין מנהל הדואר האוסטרי ביפו וראשי המושבות, שיגרו התושבים את מכתביהם לחו"ל באמצעות דואר זה בלבד. בתמורה הוענקו להם שירותי העברת דואר בתוך הארץ ללא תשלום. בין היישובים שנהנו מהסדר זה היו גדרה, חדרה, יבנאל, פתח-תקווה, ראשון לציון, תל-אביב וזיכרון יעקב. לכל יישוב הונפקה חותמת דואר הנושאת את שמו, ואורגן שירות כרכרות (דיליג'נסים) להובלת דיברי הדואר.

 

צורת התקשרות זאת אפשרה למושבות חופש פעולה בתחום הטבעת בולים וחותמות לשימוש פנים ארצי. לפיכך, גבו המוסדות אגרות ביול לטובת הקופה הציבורית - תמורת שירותים שסופקו בחינם על-ידי דואר האוסטרי.

 

במושבה ראשון לציון בוילו המכתבים המקומיים בבולי הקרן הקיימת לישראל והוחתמו בחותמת שנשאה את הכתובת "הפוסטה האוסטרית-ראשון לציון".

 

בפתח-תקווה, אם המושבות, הגדילו לעשות: בשנת 1909 הדפיס ועד המושבה בול מיוחד בערך 14 פארה, שעליו סמל המושבה - מחרשה בצל עץ הדר. אפשר לראות בבול זה את הבול העברי הראשון.

 

אופיין הציוני של פעולות אלה היה לצנינים בעיני השלטון התורכי, והוא אסר על השימוש בבולים אלה וקנס את ועדי המושבות אך ההסכם עם הדואר האוסטרי הוסיף להתקיים עקב תרומתן של המושבות להרחבת היקף פעילותו של הדואר האוסטרי והגדלת רווחיו.